יום שישי, 3 במרץ 2017

2017. שש שנים

"Being Boring" by Merril Bainbridge




חשבתי שהשנה רק אכתוב, בלי להשמיע, 
אבל בשבוע האחרון זה בכל זאת הגיע: 
מילות השיר חזרו ועלו בראשי 
אז לא התווכחתי עם הקול הפנימי. 
כי המילים אומרות:

When you're young you find inspiration
In anyone who's ever gone
And opened up a closing door

וטל היווה השראה לא רק לצעירים
והיה פותח דלתות סדרתי, בכל מיני תחומים. 

He was a friend so many people knew they could always rely on.

And I did think in spite of his dreams
He'd still be sitting somewhere here. 

וכן, כך דמותו אצלי מצטיירת:

He was never feeling bored
He was never being boring
He was never holding back 
or worried that
Time would come to an end.


Neither did we.



שש שנים: יש דברים שנשארו, יש דברים שהשתנו:
השנה, לראשונה,
חזרתי לנסוע דרך צומת מורשה. 

פורים הוא החג האהוב עלי ורק ב-2011 לא התחפשתי. 
עד עכשיו כל כך פחדתי 
שאם אצא לחפש לתחפושת הזו בדים ונוצות -
שוב הטלפון יצלצל עם בשורות איומות. 
רק עכשיו, שש שנים אחרי, אני מעזה,
להתחפש למה שתכננתי אז, כשקיבלתי את הידיעה.  


שש שנים, יש דברים שהשתנו, יש דברים שנשארו:
אני עדיין לא לובשת שום גוון של חוּם. 
אני עדיין מפחדת 
מימי הולדת 
גם של טל, גם שלי וגם של ענבל 
כי פער הגילאים ביננו היה אמור להישאר אותו דבר.

עדיין, כשאני רואה בטלוויזיה מישהו "מת"
אני גם מסתירה עם הידיים את המסך 
וגם מסננת: "אנשים מתים לא נראים כך".

כשיש בעולמות הרכב והדו"ג אירועים,
זה מוזר לי, אפילו כשהם חברים, 
שהמראיינים - או המרואיינים - הם לא טל אלא אחרים, 
אני מדלגת 
ונמנעת 
מהכתבות ומהתמונות
במיוחד כשמדובר בחדשות או בהשקות.
כי אני עדיין כועסת: 
איך זה יכול להיות 
שדווקא הוא 
לא הכי מעודכן 
בכל ההתרחשויות?

ואני עדיין תוהה איך התחומים האלו היו נראים 
אם הוא כן היה פה ועדיין בחיים.  


שש שנים,
ומה שלא נשאר אותו הדבר
או השתנה 
או התווסף 
לפעמים הפך לסוריאליסטי, 
התעוות:

בשישי בלילה 
אחרי שאיילת התקשרה 
להגיד שמיצו נפצע
לא יכולתי להפסיק לבכות 
וזה היה נראה לי טבעי והגיוני, הדמעות.

אבל למחרת 
בכביש אחד
החזקתי את ההגה חזק 
כי הכל נראה עקום:
איך זה יכול להיות 
שבשבת הזאת
זה לא טל שרוכב להדסה עין כרם 
אלא אני שנוהגת בדרך לירושלים?


המשפחה-הלא-ביולוגית שלי ממשיכה להתרחב משנה לשנה 
באנשים משמעותיים שמתווספים לתוכה 
בנסיבות עצובות
ואני ממשיכה לתהות: 
אולי יש דרך שנכיר ונהיה חברים גם בלי שיחברו בינינו אנשים מתים?


שש שנים. יש דברים שהתרגלתי לעשות:
להקליד מהר, בבת-אחת, שמות 
שמתחילים בט' ול' כמו טליה
או להקליד מיד גם את שם המשפחה 
כדי להקדים את ההשלמה 
כדי לא לקבל אותו בתוצאות החיפוש 
אלא ישר 
את מי שלהתקשר אליו כן אפשר. 

שש שנים: יש דברים שהתעמעמו, 
יש דברים שרק לאחרונה צפו ועלו. 

שש שנים: יש פחדים שנשארו, יש פחדים שהשתנו, 
אבל בעיקר, יש פחדים שהתווספו:

כשאבא אובחן הדבר הראשון שפחדתי ממנו 
היה הרגע בו כבר לא יזכור שטל איננו. 
מהבקשה להתקשר אליו או לקבוע מתי יבוא לבקר, 
כי הוא לא זוכר, 
או שהוא יבלבל את העבר עם ההווה 
ויגיד שאתמול דיבר איתו, או שהבוקר שתו יחד קפה.

ראיתי בעיני רוחי איך כשזה קורה, 
אמא, ענבל או אני נופלות
דרך הכסא,
על הרצפה צונחות,
מתמוטטות, 
כי צריכות מחדש לספר לו על מותו - ואז להתמודד עם התגובות.  

להרבה פחדים אחרים עוד אין לי פיתרון, 
ובתחום הזיכרון, 
מצבו הולך ומתדרדר,
אבל קראתי השנה אב שכול אחר,
משורר,  
אז לפחות לגבי הפחד הזה 
אני כבר יודעת מה נעשה:

תפילה, גיורא פישר

מִי יִתֵּן 
וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן 
מְבֻלְבָּל. 

אִם אָז אֶשְׁאַל: 
"לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?" 

אַל תֹּאמְרוּ: 
"אֲבָל, הוּא נָפַל 
לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן". 

אִמְרוּ: 
"הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל 
וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר". 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תודה על השיתוף (הבלוג מאפשר תגובות מזוהות בלבד).
Thank you for sharing (The blog does not allow commenting anonymously)